<h1>ספר התרומות שער מ"ג חלק ג'</h1>
<h2>דף מו.</h2>
והיכא דלוה והקדיש את נכסיו או שחרר עבדו אחר שעשאו אפותיקי אם ההקדש והשחרור מפקיעין שעבודן אם לאו, על זה גרסינן אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הא מילתא דרבא איתא בכמה מקומות, בפסחים פרק כל שעה [ל"א ע"א], ובכתובות פרק אע"פ [נ"ט ע"ב], וביבמות פרק החולץ [מ"ו ע"א] ובפרק אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"ב], ובב"ק פרק החובל [צ' ע"א], ובגיטין פרק השולח [מ' ע"ב]. וקי"ל כותיה וליכא דפליג עליה. ולפיכך למדנו מדבריו שמי שיש עליו חובות או כתובת אשה והקדיש את נכסיו שאין האשה והבעל חוב גובין כלום מן ההקדש, שכח ההקדש חמור שמפקיע שיעבוד שקדם הימנו. ודבר זה צריך לברר ולבאר, כי בכמה מקומות אנו מוצאין שהם נפרעין מן ההקדש, וכדגרסינן בערכין [כ"ג ע"א] המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגרשה ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ואח"כ תפרע מן ההקדש וכו'. ותו גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ותו אמרינן בשבועות [מ"ב ע"ב] אבל נשבעין לקטן ולהקדש, ומפרש בגמ' מאי להקדש ליפרע מנכסי הקדש. וכל אלה הדברים כבר נתקשו לראשונים ז"ל. ויש מהם שתירץ כי לא נאמרו דברי רבא אלא כשהקדיש הקדש שיש לו קדושת הגוף, כגון שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח, או שאסרו באיסור שהוא איסור גוף כגון אצטילא דפרסיה אמיתנא, בכל זה קאמר דמפקיע שעבוד המלוה, אבל קרקעות ומטלטלין ומעות שיש לב"ח ולאשה עליהן שעבוד ואין ראוי לחול עליהן אלא קדושת דמים לא אלים כח ההקדש לאפקועיה ממוניהו. ואי קשיא לך א"כ דמילתא דרבא בקדושת הגוף איתמרא כגון שור או בהמה מאי רבותא אתא לאשמועינן טפי ממאי דאמרה חדא זימנא, דאמר רבא [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו, ומה לי מכרו מה לי הקדישו, וכי יעלה על דעת שלא יהא כח הקדש חמור ככח הדיוט. ומשום הא דקשיא להו מוקמינן למילתיה דרבא בכל ענין. ולזה יש תירוץ דהא אשמעינן טפי דאע"ג דבהדיוט אי אקני ליה שור אגב קרקע אמרינן דאית ליה קלא וגבי ליה מיניה דלוקח, אי אקדשיה קדושת הגוף אין ב"ח גובה הימנו, והלכך אנן דלית לן מידי בזמן הזה דלהוי מסתמא הקדש אלא לצורך עניים בלבד הוה ליה כמאן דזבנינהו להדיוט [דלא פקע שעבוד כלל] אלא המוקדם קודם וזכה בהם.
מיהו אם הקדיש בזמן הזה ופירש שאין רצונו לזכותו לאחרים אלא שיהיה הקדש גמור זה דינו הרי הוא מפורש, וכדתנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות, פירות עד שירקבו, מעות או כלי מתכות יוליכם לים המלח. מכל זה נתברר שכיון שאין לנו מקדש בעונותינו להקריב עליו ואף לא לחזק את בדקו ה"ל כקדושת דמים ואם הקדיש ועליו חוב לא מפקע מידי שעבוד, אלא עושין על פי מה ששנינו בערכין [כ"ג ע"ב] מתניתין המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין אשה יכולה לגבות את כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ושיילינן התם בערכין למה ליה למימר הפודה פודה, ומשנינן משום דר' אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, והלכך פודה אותן האשה או הב"ח או אחרים בשבילן בדבר מועט, דהקדש בזמן הזה יכול אדם לפדותו לכתחלה אפילו בדבר מועט, אע"פ שאינו נותן לו את שוויו, ונוטלין את השאר. מיהו אם אסרן באיסור מת כגון איצטילא דפרסיה אמיתנא, או שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו ועשאו ע"ז, כל אלו כיון שהן אסורין מפקיעין שעבודו, דלאו דוקא הקדש אלא כל דבר האוסר דינו כהקדש. וכן פסק מר רב יהודאי [גאון] ורבינו חננאל ז"ל דמילתא דרבא בקדושת הגוף מיירי, כדאמרינן בכתובות [נ"ט ע"ב] קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא. וכההיא דגרסינן ביבמות פרק אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"ב] ההיא איתתא דעלת ליה לגברא איצטילא דמילתא ופרסוה יתמי אמיתנא, ואמרינן דקניא ליה מיתנא, ואע"ג דאמרינן הן אומרין אנו נותנין דמים והיא אומרת כלי אני נוטלת הדין עמה, הכא לא יהבי ליה אלא דמי, דכיון דאיתסרא בהנאה כיון דפרסוה אמיתנא, וכדאיתה בסנהדרין [מ"ח ע"ב] הויא לה כקדושת הגוף ופקע דינא דאיתתא וכדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד. מכל הני מילי משמע דבקדושת הגוף קאמר למילתיה, ע"כ דבריהם. ויש שאר המורים ז"ל דסבירא להו דלא מפלגינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא בכולהו קאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד. מיהו לא קשיאן הני מילי דאקשינן לעיל, דמילתא דרבא מיירי במי שיש לו נכסים אחרים [שיכול לפרוע מהן את חובותיהן], אבל אין לו נכסים במה לפרוע מהם חובותיו אין מפקיעין מידי שעבוד ואפילו אקדישו קדושת הגוף, ואין צריך לומר קדושת דמים. וכסברא זו מצינו תשובה לרבינו האיי גאון ז"ל וזה טופסה, ואשר שאלתם על מה שאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד דכתביתון דקשיא לכון עלה מתניתין דתנן המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה ולא הב"ח גובין כלום מן ההקדש אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה וכו', ואמרינן עלה למה ליה למימר הפודה וכו', משום דר' אבהו וכו', דאלמא מעיקר דינא לא פקע שעבוד בעלי חוב. ותו התם קאמר גבי איצטילא דמיתנא דאמרינן עלה אמר רבא מי לא מודה רב יהודה במחוסר גוביאנא, דהא אלו מיגניב יורשין חייבין לשלומי דמי, וכיון דחייבין לשלומי דמי ברשותייהו קאי, והכא נמי האי קרקע ושאר נכסין דתנן במתני' ברשותא דלוה ואמאי קתני בערכין במשנתנו דאתי מלוה ושקיל להו בחובו, ולא קא מצטריך פדיון אלא משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תשובה, מתני' הכי תנן בערכין המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אינן גובין מן ההקדש. ופשוטו של דבר שהמקדיש את נכסיו כולם דלא אשתייר ליה ללוה מידי דליגבי מיניה מלוה את חובו, א"נ שהקדיש את נכסיו ומאי דאשתייר ללוה אינו כדאי לתשלומין למלוה, בהא לאו כל כמיניה דלוה דשביק חוב דאית עליה ומקדיש לנכסיה, אלא אית ליה לב"ח למטרף מן ההקדש. ומן הני תנן המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה משום חשש קנוניא, מיהו כתובתה גביא מן ההקדש. ובשכיב מרע אמרינן הקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן וכו', אלמא גבי מהקדש, אלא מיהו צריך פדיון משום דר' אבהו, וכדתנן הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה ולב"ח. ואי הוי חוב דאית על המקדיש טפי מנכסיו בהא פליגי בה רבנן ורשב"ג, דרשב"ג סבר ההוא הקדש לא צריך פדיון אלא אתי מלוה וטריף ליה, וכדתניא בתוספתא [ערכין פ"ד ה"ג] רשב"ג אומר אם היה חובו מרובה מהקדישו לא הקדיש כלום ורבנן סברי שאפילו חובו חצי הקדשו פדיון מ"מ צריך, וכדתנן בערכין [כ"ג ע"ב] הקדיש בתשעים מנה והיה חובו של מאה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח את חובו, ואמרינן עלה מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר אם היה החוב כנגד משכונו פודה ואם לאו אינו פודה. ורבנן עד כמה חייב שיפדנו אמר רב ששת עד פלגא. וכי קאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד מיירי בדאית ליה ללוה מאי דפרע, דכיון דחייב לשלומי ואית ליה לשלומי חל ההקדש, וה"ל כעובדא דאיצטילא דפרסוה אמיתנא דדמי להקדש כיון דאיתיה מאיסורי הנאה ופקע ליה שעבודא, כדאמרינן התם דאית להון שלומי, וכדאמרינן בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו שכותב לו שטר על דמיו שיגבה משאר נכסיו. מכל מה שכתבנו נתברר שמה שאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד בזמן שיש נכסים ללוה לפרוע ואין לו מה לפרוע אין מפקיעין אלא פודין הקדש משום דר' אבהו ונפרע ממנו, ע"כ.
ובודאי יש לשאול לדבריו מאי קמ"ל רבא בהא, וכי סד"א דלגרע כח הקדש מכח הדיוט, דהא קי"ל [גיטין רפ"ה] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, וכאן נמי כיון דבשיש לו נכסים עסיקינן פשיטא דאינו טורף מן ההקדש, דהא משעבדי ליה ומשכח בני חרי דטריף. וזה יש מפרשי דבאפותיקי מפורש אתא לאשמועינן [דהקדש מפקיעו וגובה משאר נכסים מה שאינו אם מכרו להדיוט, וכמו שכתבנו למעלה. וזה אין לו פנים, דרבא מפקיע מידי שעבוד קתני ואפותיקי סתם מאי אתא לאשמועינן]. ונוכל לתרץ דהאי אתא לאשמועינן דסד"א כיון דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין לא אתמר אלא מפני תקון העולם, וכדאיתה בגיטין פרק הניזקין [ר"פ], אנא אמינא בהקדש דליכא פסידא לדיליה, דהא לא קננהו בזוזי, אנא אמינא דטריף מיניה ב"ח אע"ג דאיכא בני חרי, קמ"ל רבא דלא. ואם נפשך לומר הא אסיקנא התם [גיטין נ' ע"ב] דלא שנא מכר ולא שנא מתנה עבוד רבנן תקנתא, והקדש דכותה דמתנה הוא, הא לאו מילתא היא, דהא אסקינן התם דמתנה נמי פסידא אית ליה דאי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה מידי, אבל הקדש דליכא למימר האי טעמא סד"א דטריף לה מיניה, קמ"ל רבא דמפקיע מידי שעבודו ואין טורף ממנו כלום אלא גובה משאר נכסים. אבל אי לית ליה שאר נכסים אפילו הקדיש דבר שקדושתו קדושת הגוף לא הפקיע שעבודו כלל אלא פודה אותו בדבר מועט משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ומיהו משביעין אותו תחלה כדין הבא ליפרע משאר נכסים, חוץ משכיב מרע שאינו נשבע, דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, וכדאיתא בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב]. וזה הפסק הראוי לסמוך עליו. וזהו תופס מה שכתב ה"ר משה בספר הפלאה [ערכין פ"ז הי"ד], המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה ולא ב"ח את חובו מן ההקדש, שההקדש מפקיע מידי שעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש את הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לב"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על הקרקע זו, הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ומכרה לשני שהיא טורפת מן השני. וכיצד פודין קרקע זה, משביעין האשה או הב"ח תחלה כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כך מכריזין עליה שישים יום בבקר ובערב כמו שבארנו, ואומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו. ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר הפודה ומגבה לאשה בכתובתה או לבעל חוב חובו, ואפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כך פודה אותה הרוצה לפדותה. אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה, כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם, שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. והמקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור. וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני בידי או כלי זה לפלוני, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד ב"ח אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובה כל ב"ח כמו שאמרנו. בד"א בבריא אבל בחולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש שמנה לפלוני בידו נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתה וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות, ולפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל שלא בשבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין לו אא"כ היה בידו שטר מקויים. ואם אחר שהקדיש אמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו אין נותנין לו אלא הרי הוא כשאר ב"ח אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש, ע"כ. נשאר לנו עדיין לבאר אם עשה עבדו אפותיקי ושחררו אם השחרור מפקיע שעבודו אם לאו. על זה גרסינן בגיטין בפרק השולח [מ' ע"ב] מתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו. רשב"ג [אומר] אינו כותב אלא משחרר כותב. ופרישנא למשנתינו בגמ' הכי, מי שחררו לאותו עבד, אמר רב(א) רבו ראשון, ושורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני שהלוה מעותיו עליו, שהרי לא היה גופו קנוי לו אלא שיעבוד בעלמא אית ליה עילויה, אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוצא לעז על בניו כופין רבו שני ועושה אותו בן חורין, והעבד כותב שטר על דמיו בכדי החוב שהיה לזה עליו, אבל הלוה ששחררו נפטר מהכל, דה"ל היזק שאינו ניכר ולא שמיה היזק. ורשב"ג סבר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב, דס"ל דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק. ופסק הרב בהלכותיו דקי"ל כרשב"ג דשמיה היזק, דדינא דגרמי הוא.
<h2>דף סו:</h2>
והיכא דלוה והקדיש את נכסיו או שחרר עבדו אחר שעשאו אפותיקי אם ההקדש והשחרור מפקיעין שעבודן אם לאו, על זה גרסינן אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הא מילתא דרבא איתא בכמה מקומות, בפסחים פרק כל שעה [ל"א ע"א], ובכתובות פרק אע"פ [נ"ט ע"ב], וביבמות פרק החולץ [מ"ו ע"א] ובפרק אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"ב], ובב"ק פרק החובל [צ' ע"א], ובגיטין פרק השולח [מ' ע"ב]. וקי"ל כותיה וליכא דפליג עליה. ולפיכך למדנו מדבריו שמי שיש עליו חובות או כתובת אשה והקדיש את נכסיו שאין האשה והבעל חוב גובין כלום מן ההקדש, שכח ההקדש חמור שמפקיע שיעבוד שקדם הימנו. ודבר זה צריך לברר ולבאר, כי בכמה מקומות אנו מוצאין שהם נפרעין מן ההקדש, וכדגרסינן בערכין [כ"ג ע"א] המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגרשה ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה ואח"כ תפרע מן ההקדש וכו'. ותו גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ותו אמרינן בשבועות [מ"ב ע"ב] אבל נשבעין לקטן ולהקדש, ומפרש בגמ' מאי להקדש ליפרע מנכסי הקדש. וכל אלה הדברים כבר נתקשו לראשונים ז"ל. ויש מהם שתירץ כי לא נאמרו דברי רבא אלא כשהקדיש הקדש שיש לו קדושת הגוף, כגון שור או בהמה הראויה ליקרב על גבי המזבח, או שאסרו באיסור שהוא איסור גוף כגון אצטילא דפרסיה אמיתנא, בכל זה קאמר דמפקיע שעבוד המלוה, אבל קרקעות ומטלטלין ומעות שיש לב"ח ולאשה עליהן שעבוד ואין ראוי לחול עליהן אלא קדושת דמים לא אלים כח ההקדש לאפקועיה ממוניהו. ואי קשיא לך א"כ דמילתא דרבא בקדושת הגוף איתמרא כגון שור או בהמה מאי רבותא אתא לאשמועינן טפי ממאי דאמרה חדא זימנא, דאמר רבא [ב"ק י"א ע"ב] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו, ומה לי מכרו מה לי הקדישו, וכי יעלה על דעת שלא יהא כח הקדש חמור ככח הדיוט. ומשום הא דקשיא להו מוקמינן למילתיה דרבא בכל ענין. ולזה יש תירוץ דהא אשמעינן טפי דאע"ג דבהדיוט אי אקני ליה שור אגב קרקע אמרינן דאית ליה קלא וגבי ליה מיניה דלוקח, אי אקדשיה קדושת הגוף אין ב"ח גובה הימנו, והלכך אנן דלית לן מידי בזמן הזה דלהוי מסתמא הקדש אלא לצורך עניים בלבד הוה ליה כמאן דזבנינהו להדיוט [דלא פקע שעבוד כלל] אלא המוקדם קודם וזכה בהם.
מיהו אם הקדיש בזמן הזה ופירש שאין רצונו לזכותו לאחרים אלא שיהיה הקדש גמור זה דינו הרי הוא מפורש, וכדתנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות, פירות עד שירקבו, מעות או כלי מתכות יוליכם לים המלח. מכל זה נתברר שכיון שאין לנו מקדש בעונותינו להקריב עליו ואף לא לחזק את בדקו ה"ל כקדושת דמים ואם הקדיש ועליו חוב לא מפקע מידי שעבוד, אלא עושין על פי מה ששנינו בערכין [כ"ג ע"ב] מתניתין המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין אשה יכולה לגבות את כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו. ושיילינן התם בערכין למה ליה למימר הפודה פודה, ומשנינן משום דר' אבהו דאמר שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, והלכך פודה אותן האשה או הב"ח או אחרים בשבילן בדבר מועט, דהקדש בזמן הזה יכול אדם לפדותו לכתחלה אפילו בדבר מועט, אע"פ שאינו נותן לו את שוויו, ונוטלין את השאר. מיהו אם אסרן באיסור מת כגון איצטילא דפרסיה אמיתנא, או שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו ועשאו ע"ז, כל אלו כיון שהן אסורין מפקיעין שעבודו, דלאו דוקא הקדש אלא כל דבר האוסר דינו כהקדש. וכן פסק מר רב יהודאי [גאון] ורבינו חננאל ז"ל דמילתא דרבא בקדושת הגוף מיירי, כדאמרינן בכתובות [נ"ט ע"ב] קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא. וכההיא דגרסינן ביבמות פרק אלמנה לכ"ג [ס"ו ע"ב] ההיא איתתא דעלת ליה לגברא איצטילא דמילתא ופרסוה יתמי אמיתנא, ואמרינן דקניא ליה מיתנא, ואע"ג דאמרינן הן אומרין אנו נותנין דמים והיא אומרת כלי אני נוטלת הדין עמה, הכא לא יהבי ליה אלא דמי, דכיון דאיתסרא בהנאה כיון דפרסוה אמיתנא, וכדאיתה בסנהדרין [מ"ח ע"ב] הויא לה כקדושת הגוף ופקע דינא דאיתתא וכדרבא דאמר הקדש מפקיע מידי שעבוד. מכל הני מילי משמע דבקדושת הגוף קאמר למילתיה, ע"כ דבריהם. ויש שאר המורים ז"ל דסבירא להו דלא מפלגינן בין קדושת הגוף לקדושת דמים אלא בכולהו קאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד. מיהו לא קשיאן הני מילי דאקשינן לעיל, דמילתא דרבא מיירי במי שיש לו נכסים אחרים [שיכול לפרוע מהן את חובותיהן], אבל אין לו נכסים במה לפרוע מהם חובותיו אין מפקיעין מידי שעבוד ואפילו אקדישו קדושת הגוף, ואין צריך לומר קדושת דמים. וכסברא זו מצינו תשובה לרבינו האיי גאון ז"ל וזה טופסה, ואשר שאלתם על מה שאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד דכתביתון דקשיא לכון עלה מתניתין דתנן המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אין האשה ולא הב"ח גובין כלום מן ההקדש אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה וכו', ואמרינן עלה למה ליה למימר הפודה וכו', משום דר' אבהו וכו', דאלמא מעיקר דינא לא פקע שעבוד בעלי חוב. ותו התם קאמר גבי איצטילא דמיתנא דאמרינן עלה אמר רבא מי לא מודה רב יהודה במחוסר גוביאנא, דהא אלו מיגניב יורשין חייבין לשלומי דמי, וכיון דחייבין לשלומי דמי ברשותייהו קאי, והכא נמי האי קרקע ושאר נכסין דתנן במתני' ברשותא דלוה ואמאי קתני בערכין במשנתנו דאתי מלוה ושקיל להו בחובו, ולא קא מצטריך פדיון אלא משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תשובה, מתני' הכי תנן בערכין המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב"ח אינן גובין מן ההקדש. ופשוטו של דבר שהמקדיש את נכסיו כולם דלא אשתייר ליה ללוה מידי דליגבי מיניה מלוה את חובו, א"נ שהקדיש את נכסיו ומאי דאשתייר ללוה אינו כדאי לתשלומין למלוה, בהא לאו כל כמיניה דלוה דשביק חוב דאית עליה ומקדיש לנכסיה, אלא אית ליה לב"ח למטרף מן ההקדש. ומן הני תנן המקדיש את נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשהוא מגרשה ידירנה הנאה משום חשש קנוניא, מיהו כתובתה גביא מן ההקדש. ובשכיב מרע אמרינן הקדיש נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן וכו', אלמא גבי מהקדש, אלא מיהו צריך פדיון משום דר' אבהו, וכדתנן הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה ולב"ח. ואי הוי חוב דאית על המקדיש טפי מנכסיו בהא פליגי בה רבנן ורשב"ג, דרשב"ג סבר ההוא הקדש לא צריך פדיון אלא אתי מלוה וטריף ליה, וכדתניא בתוספתא [ערכין פ"ד ה"ג] רשב"ג אומר אם היה חובו מרובה מהקדישו לא הקדיש כלום ורבנן סברי שאפילו חובו חצי הקדשו פדיון מ"מ צריך, וכדתנן בערכין [כ"ג ע"ב] הקדיש בתשעים מנה והיה חובו של מאה מוסיף עוד דינר ופודה כל הנכסים הללו ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח את חובו, ואמרינן עלה מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר אם היה החוב כנגד משכונו פודה ואם לאו אינו פודה. ורבנן עד כמה חייב שיפדנו אמר רב ששת עד פלגא. וכי קאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד מיירי בדאית ליה ללוה מאי דפרע, דכיון דחייב לשלומי ואית ליה לשלומי חל ההקדש, וה"ל כעובדא דאיצטילא דפרסוה אמיתנא דדמי להקדש כיון דאיתיה מאיסורי הנאה ופקע ליה שעבודא, כדאמרינן התם דאית להון שלומי, וכדאמרינן בעבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו שכותב לו שטר על דמיו שיגבה משאר נכסיו. מכל מה שכתבנו נתברר שמה שאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד בזמן שיש נכסים ללוה לפרוע ואין לו מה לפרוע אין מפקיעין אלא פודין הקדש משום דר' אבהו ונפרע ממנו, ע"כ.
ובודאי יש לשאול לדבריו מאי קמ"ל רבא בהא, וכי סד"א דלגרע כח הקדש מכח הדיוט, דהא קי"ל [גיטין רפ"ה] אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, וכאן נמי כיון דבשיש לו נכסים עסיקינן פשיטא דאינו טורף מן ההקדש, דהא משעבדי ליה ומשכח בני חרי דטריף. וזה יש מפרשי דבאפותיקי מפורש אתא לאשמועינן [דהקדש מפקיעו וגובה משאר נכסים מה שאינו אם מכרו להדיוט, וכמו שכתבנו למעלה. וזה אין לו פנים, דרבא מפקיע מידי שעבוד קתני ואפותיקי סתם מאי אתא לאשמועינן]. ונוכל לתרץ דהאי אתא לאשמועינן דסד"א כיון דאין נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין לא אתמר אלא מפני תקון העולם, וכדאיתה בגיטין פרק הניזקין [ר"פ], אנא אמינא בהקדש דליכא פסידא לדיליה, דהא לא קננהו בזוזי, אנא אמינא דטריף מיניה ב"ח אע"ג דאיכא בני חרי, קמ"ל רבא דלא. ואם נפשך לומר הא אסיקנא התם [גיטין נ' ע"ב] דלא שנא מכר ולא שנא מתנה עבוד רבנן תקנתא, והקדש דכותה דמתנה הוא, הא לאו מילתא היא, דהא אסקינן התם דמתנה נמי פסידא אית ליה דאי לאו דעבד ליה ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה מידי, אבל הקדש דליכא למימר האי טעמא סד"א דטריף לה מיניה, קמ"ל רבא דמפקיע מידי שעבודו ואין טורף ממנו כלום אלא גובה משאר נכסים. אבל אי לית ליה שאר נכסים אפילו הקדיש דבר שקדושתו קדושת הגוף לא הפקיע שעבודו כלל אלא פודה אותו בדבר מועט משום דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. ומיהו משביעין אותו תחלה כדין הבא ליפרע משאר נכסים, חוץ משכיב מרע שאינו נשבע, דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, וכדאיתא בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב]. וזה הפסק הראוי לסמוך עליו. וזהו תופס מה שכתב ה"ר משה בספר הפלאה [ערכין פ"ז הי"ד], המקדיש כל נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה ולא ב"ח את חובו מן ההקדש, שההקדש מפקיע מידי שעבוד שקדם, אבל כשימכור ההקדש את הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לב"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על הקרקע זו, הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ומכרה לשני שהיא טורפת מן השני. וכיצד פודין קרקע זה, משביעין האשה או הב"ח תחלה כדרך כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואחר כך מכריזין עליה שישים יום בבקר ובערב כמו שבארנו, ואומר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו. ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר הפודה ומגבה לאשה בכתובתה או לבעל חוב חובו, ואפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כך פודה אותה הרוצה לפדותה. אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה, כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה ע"מ ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם, שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל. והמקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש וגבתה כתובתה מן הפודה מיד ההקדש אינה גובה עד שידירנה הנאה, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, ואין אומרים אלו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור. וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני בידי או כלי זה לפלוני, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד ב"ח אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובה כל ב"ח כמו שאמרנו. בד"א בבריא אבל בחולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש שמנה לפלוני בידו נאמן, שאין אדם עושה הערמה על ההקדש בשעת מיתה וחוטא לאחרים, שהרי הוא הולך למות, ולפיכך אם אמר תנו אותה לו נוטל שלא בשבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין לו אא"כ היה בידו שטר מקויים. ואם אחר שהקדיש אמר מנה לפלוני בידי ואמר תנו אין נותנין לו אלא הרי הוא כשאר ב"ח אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש, ע"כ. נשאר לנו עדיין לבאר אם עשה עבדו אפותיקי ושחררו אם השחרור מפקיע שעבודו אם לאו. על זה גרסינן בגיטין בפרק השולח [מ' ע"ב] מתני' עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו. רשב"ג [אומר] אינו כותב אלא משחרר כותב. ופרישנא למשנתינו בגמ' הכי, מי שחררו לאותו עבד, אמר רב(א) רבו ראשון, ושורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני שהלוה מעותיו עליו, שהרי לא היה גופו קנוי לו אלא שיעבוד בעלמא אית ליה עילויה, אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו רבו שני בשוק ויאמר לו עבדי אתה ויוצא לעז על בניו כופין רבו שני ועושה אותו בן חורין, והעבד כותב שטר על דמיו בכדי החוב שהיה לזה עליו, אבל הלוה ששחררו נפטר מהכל, דה"ל היזק שאינו ניכר ולא שמיה היזק. ורשב"ג סבר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב, דס"ל דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק. ופסק הרב בהלכותיו דקי"ל כרשב"ג דשמיה היזק, דדינא דגרמי הוא.
